ביום השני שלי בקיוטו הבנתי שאני מסתובב שעות בין מבנים דתיים ואין לי מושג במה אני מסתכל. אנשים הריעו כפיים בכניסה לאחד ולא לשני. באחד היה שער כתום ובשני שער עץ כבד עם שני פסלים מפחידים. שאלתי מקומי מה ההבדל, והוא ענה בחיוך: “זה מקדש. וזה מקדש.”
התשובה בעברית באמת מבלבלת, כי שתי המילים תורגמו אצלנו לאותה מילה. בפועל מדובר בשתי דתות שונות לגמרי, שחיות ביפן זו לצד זו כבר מאות שנים, ולפעמים אפילו באותו מתחם.
וברגע שיודעים לזהות, כל הטיול משתנה.
איך מזהים בשלוש שניות
| מה רואים | שינטו | בודהיסטי |
|---|---|---|
| השער | טוריאי, שני עמודים ושתי קורות | מבנה שער כבד עם גג |
| בכניסה | חבל קש עבה, נייר מקופל | קטורת, פסלי שומרים |
| בפנים | מראה, אין פסלי אלים | פסלי בודהה, נרות |
| קול | מחיאות כפיים | פעמון עמוק, בלי מחיאות |
| כוהנים | לבן ותכלת | גלימות כהות, ראש מגולח |
| בסוף השם | ג׳ינג׳ה, טאישה, גו | טרה, ג׳י, אין |
🔑 הסימן הכי מהיר הוא סוף השם. מקום שנגמר ב-ג׳י או ב-טרה הוא מקדש בודהיסטי, כמו קינקאקוג׳י או סנסוג׳י. מקום שנגמר ב-ג׳ינג׳ה, ב-טאישה או ב-גו הוא מקדש שינטו, כמו מייג׳י ג׳ינגו או פושימי אינארי טאישה.
מה זה בעצם שינטו
שינטו היא הדת המקומית של יפן, והיא לא מבוססת על מייסד או ספר קדוש אלא על קאמי, רוחות שנמצאות בטבע ובמקומות. הר, עץ עתיק, מפל, אבן. המקדש הוא המקום שבו הקאמי שוכן, והשער הכתום מסמן את המעבר מהעולם היומיומי לשטח הקדוש.
זו הסיבה שמקדשי שינטו יושבים כל כך הרבה פעמים בתוך חורשה, על הר או ליד מים. המיקום הוא לא נוי, הוא הסיבה.
ומה זה בודהיזם ביפן
הבודהיזם הגיע ליפן מסין ומקוריאה, והוא הביא איתו פסלים, כתבים, בתי קברות וטקסי אשכבה. מקדש בודהיסטי הוא בית של קהילת נזירים, ובתוכו אולמות עם פסלי בודהה, קטורת שנשרפת, ולעיתים פגודה.
חלוקת התפקידים ביפן היום מעניינת: רבים חוגגים לידות וחתונות בשינטו, ולוויות בבודהיזם, בלי לראות בזה סתירה. יפני רבים אינם מגדירים את עצמם דתיים ובכל זאת עושים את שניהם.
מה עושים בכניסה, בשני המקרים
מטהרים ידיים. מיד אחרי השער יש בדרך כלל טמיזויה, אגן אבן עם כפות עץ. מוזגים ביד שמאל, מעבירים לשמאל ושוטפים ימין, ואז מעבירים מעט מים לפה מכף היד, בלי לגעת בכף בשפתיים. לא שותים ולא יורקים פנימה.
במקדש שינטו לא הולכים במרכז השביל. האמצע שמור לקאמי, ומקומיים הולכים בצדדים. אף אחד לא יגער בכם, וזו מחווה קטנה שמורגשת.
משתחווים לפני שעוברים בטוריאי, קלות. גם ביציאה, בפנייה חזרה אל המקדש.
התפילה עצמה, וההבדל שהכי קל לטעות בו
בשינטו: מטבע לתיבה, פעמון אם יש, ואז שתי השתחוויות, שתי מחיאות כפיים, רגע של שקט, והשתחווייה אחת.
בבודהיזם: מטבע, ואז מרכינים ראש בשקט. מצמידים ידיים אם רוצים. בלי מחיאות כפיים.
זו הטעות הכי נפוצה, והיא כמעט תמיד של מבקרים שלמדו קודם את הנוהג השינטואיסטי והחילו אותו על הכול. אף אחד לא יעיר לכם, אבל אם תשימו לב תראו שמקומיים לא עושים את זה.
רוצים להבין ולא רק לעבור?סיורים מודרכים בקיוטו ובנארהדברים שכדאי לדעת ולא כתובים בשלט
האומיקוג׳י, פתקי המזל. מוציאים פתק תמורת מטבע. אם יצא מזל רע, נהוג לקשור אותו למתקן שבמקום ולהשאיר אותו שם, כדי שלא יבוא איתכם.
האמה, לוחות העץ. כותבים עליהם משאלה ותולים. אפשר גם בעברית, אף אחד לא יתנגד.
גושואין, חותמות המקדש. אפשר לקנות פנקס ייעודי ולאסוף בכל מקדש חותמת בכתב יד עם דיו. זו אחת המזכרות היפות שאפשר להביא מיפן, והיא נעשית מול העיניים שלכם.
ובעיקר, זה מקום חי. גם באתרים המפורסמים ביותר יש אנשים שבאו להתפלל ולא לצלם. שקט, לא לחסום מעברים, ולא לצלם אנשים בתפילה מקרוב.
ואז מגלים שהם מתערבבים
בדיוק כשחושבים שהבנתם, מגיעים למקום שיש בו טוריאי כתום ובתוך אותו מתחם גם פגודה ופסלי בודהה. זו לא טעות ולא בלבול, זו מאות שנים שבהן שתי הדתות חיו זו בתוך זו ביפן, עד שבמאה ה-19 המדינה ניסתה להפריד ביניהן בכוח.
ההפרדה מעולם לא הושלמה. לכן במקומות רבים, ובניקו במיוחד, המתחם משלב את השניים, ומקדשים שינטו קטנים יושבים בתוך חצרות של מקדשים בודהיסטיים ולהפך.
מה שזה אומר למטייל: לא לנסות להכריע במקומות כאלה. פשוט לזהות את המבנה שעומדים מולו לפי הסימנים, ולנהוג בהתאם. אם עומדים מול טוריאי, מוחאים כפיים. אם מול אולם עם קטורת ופסל, לא מוחאים.
כמה מקדשים ביום זה יותר מדי
זו שאלה שלא שואלים מספיק, וההרגשה שלה מגיעה בדרך כלל ביום השלישי בקיוטו: הכול מתחיל להיראות אותו דבר.
הסיבה אינה שהמקדשים דומים, אלא שהם נצפים בקצב שלא מאפשר להבחין. שלושה מקדשים ביום, עם הפסקה אמיתית ביניהם, נשארים בזיכרון. שבעה ביום מתמזגים לערפל אחד.
ההמלצה המעשית: אתר מרכזי אחד בבוקר, אחד אחר הצהריים, וכל השאר בונוס אם נתקלתם בו בדרך. ובקיוטו שווה במיוחד לשלב מקדש גדול אחד עם מקדש שכונתי קטן, כי דווקא הקטן, בלי אף תייר, הוא זה שנזכר אחר כך.
עם ילדים, ומה כן תופס אותם
מקדשים הם בדיוק סוג האתר שילדים משתעממים בו מהר, ויש כמה דברים שמשנים את זה:
האיילים בנארה הם המקרה הברור, וזה כבר לא ביקור במקדש אלא חוויה.
פתקי המזל והחותמות. לתת לילד להוציא פתק, או לאסוף חותמות בפנקס, הופך את הביקור למשחק עם אוסף.
ופושימי אינארי. אלפי השערים הכתומים בשביל שמטפס בהר עובדים על ילדים הרבה יותר טוב מכל אולם תפילה, כי זה מרגיש כמו מנהרה אינסופית.
איפה זה מתחבר לשאר הטיול
בקיוטו הריכוז גבוה במיוחד, ושם ההבדל בין שני הסוגים מורגש הכי חזק. הפירוט של האתרים המרכזיים במדריך מקדשי קיוטו ופושימי אינארי, ואחד המקומות הטובים ביותר לראות מקדש בודהיסטי ענק הוא טיול היום לנארה.
ולכללי ההתנהגות הרחבים יותר ביפן, מהנעליים ועד התור, יש את מדריך האטיקט המלא.
