יש מקום אחד שאליו טוקיואים בורחים כשהעיר נהיית יותר מדי, והוא במרחק שעה ורבע ברכבת בלבד
האקונה היא עיירת הרים געשית עטופה ביער, מלאה במעיינות חמים, אגם שקט ונוף נדיר להר פוג׳י. אחרי כמה ימים אינטנסיביים בטוקיו זו בדיוק ההפוגה שכולם צריכים: נכנסים לאמבטיית אונסן מהבילה, נושמים אוויר הררי ומסתכלים על ההר הכי מפורסם ביפן מבעד לאדים. ריכזנו כאן בדיוק איך עושים את זה נכון ביומיים.
איך מגיעים ואיך זזים בפנים
מטוקיו הדרך הקלאסית היא רכבת הרומאנסקאר של אודקיו מתחנת שינג׳וקו ישירות להאקונה יומוטו, כשעה ורבע ומושבים שמורים. אם אתם כבר מנוסים בעולם התחבורה ביפן, אפשר גם שינקנסן לתחנת אודוארה ומשם רכבת מקומית פנימה. ברגע שמגיעים, רוב המטיילים עושים את “לולאת האקונה” המעגלית: רכבת הרים מתפתלת, פוניקולר תלול, גונדולה מעופפת ולסיום ספינה על האגם.
הכלי שחוסך הכי הרבה כסף וכאב ראש הוא ה-Hakone Free Pass. הוא כולל את כל אמצעי התחבורה בלולאה ועוד הנחות, וכמעט תמיד מצדיק את עצמו.
| אמצעי תחבורה בלולאה | מה רואים | זמן משוער |
|---|---|---|
| רכבת ההרים של האקונה | יער, מנהרות והידראנגאה בקיץ | 40 דקות |
| פוניקולר לגוֹרה | טיפוס תלול במיוחד | 10 דקות |
| גונדולת האקונה | עמק אוואקודאני המעשן ופוג׳י | 30 דקות |
| ספינת השוד באגם אשי | שער הטורי הצף והנוף הפתוח | 30 דקות |
באיזה כיוון עושים את הלולאה
רוב המטיילים מתחילים מהאקונה יומוטו, עולים ברכבת ההרים ובפוניקולר, ממשיכים בגונדולה מעל עמק אוואקודאני ויורדים לאגם אשי לשייט. הכיוון הזה הגיוני: מגיעים לעמק המעשן כשהאוויר עדיין צלול, והשייט הרגוע נופל אחר הצהריים. אפשר גם הפוך, ואם אתם ישנים בצד האגם זה נוח יותר, כי מסיימים ליד הריוקאן. מה שעבד לנו היה לצאת מוקדם, כי בסופי שבוע התור לגונדולה הוא החלק הפחות נעים ביום.
לפני שיוצאים, בודקים שהקווים פועלים
האקונה יושבת על הר געש חי, ומקטעים בלולאה נסגרים מדי פעם, בין אם בגלל פעילות געשית ובין אם בגלל תחזוקה. בסגירות מפעילים בדרך כלל אוטובוסים חלופיים שמכסים את הקטע, אבל סדר היום משתנה. לכן הכלל היחיד שאנחנו מקפידים עליו כאן: בודקים את מצב הקווים באתר הרשמי ביום היציאה, ולא מסתמכים על מדריך שנכתב לפני חודשים, כולל זה.
רוצים כרטיס ללולאת האקונה?רכבל ושייט, מ-$25יום אחד מטוקיו או לילה בהאקונה?
טיול יום עובד: יוצאים מוקדם משינג׳וקו, סוגרים את הלולאה ותופסים רכבת חזרה בערב. חזרנו ככה פעם אחת, וזה היה יום יפה אבל דחוס, עם עין אחת על השעון ובלי הרגע שבו באמת נרגעים.
הלילה משנה את המשוואה. אחרי שטיולי היום חוזרים לטוקיו האזור מתרוקן, ואתם נשארים עם אמבטיה חמה ובוקר פנוי לפני שכולם מגיעים. אם הלילה הזה נכנס לכם בלוח הזמנים, קחו אותו. ואם לא, ותרו מראש על עצירה במקום לרוץ בין כולן.
אונסן וריוקאן, הסיבה האמיתית להישאר ללילה
הלב של האקונה הוא המים החמים. כמעט כל ריוקאן (פונדק יפני מסורתי) כאן מציע אמבטיות אונסן עם מים גופריתיים שנובעים מהר הגעש, חלקן פרטיות עם נוף לעמק. אם זו הפעם הראשונה שלכם, שווה לקרוא קודם את מדריך האונסן כדי לדעת איך נכנסים נכון, נשטפים לפני, ומה הדין עם קעקועים. החוויה המלאה היא לישון על מזרן פוטון, ללבוש יוקטה ולקבל ארוחת קאיסקי רב-מנתית בערב, וכל זה מוסבר לעומק במדריך הריוקאן שלנו.
מחירי ריוקאן באונסן נעים בטווח רחב: מכ-15,000 ין לאדם בלילה במקום צנוע ועד 40,000 ין ומעלה במקום יוקרתי עם אמבטיה פרטית והשקפה. רובם כוללים ארוחת ערב ובוקר במחיר. מי שמעדיף לטעום אונסן בלי לישון יכול להיכנס לאמבטיה ציבורית כמו טנזאן או יונסן ביום, בכ-1000 עד 1500 ין.
איך נראה ערב בריוקאן
מגיעים אחר הצהריים, מקבלים תה וממתק קטן בכניסה, ומחליפים בגדים ליוקטה שמחכה בחדר. משם מתחילה שגרה שקשה להסביר עד שחווים אותה: טבילה לפני הארוחה, קאיסקי שמוגש מנה אחרי מנה, ועוד טבילה בלילה כשבחוץ קר והאדים עולים. מי שמתעורר מוקדם מקבל את האמבטיה כמעט לעצמו.
וההערה הכנה: זו לא לינה גמישה. שעות הארוחה קבועות מראש, וזה לא המקום לחזור אליו מאוחר בלילה. מי שאוהב לאלתר ירגיש נוקשות, ומי שבא בשביל לעצור יגלה שזה כל העניין. וההחלטה שהכי משפיעה על המחיר היא אמבטיה פרטית או משותפת: הפרטית מצדיקה את התוספת כשבאים כזוג או כשקעקוע עלול להיות בעיה במתחם המשותף.
האטרקציות סביב הלולאה
מעבר לרכבות ולאמבטיות, יש כמה עצירות ששוות זמן.
המוזיאון הפתוח, ולמה הוא לא נספח
המוזיאון הפתוח של האקונה הוא פארק פיסול ירוק עם עבודות של רודן וגן רחב, ובתוכו אגף שלם המוקדש לפיקאסו, כניסה כ-2000 ין. בפועל הוא מרגיש כמו טיול בגן יותר מאשר ביקור במוזיאון: הפסלים פזורים על מדשאות עם ההרים ברקע, יש מתקנים שילדים נכנסים לתוכם, ובפינה אחת בריכת מים חמים לרגליים. עם ילדים, זו כנראה העצירה שהם יזכרו הכי הרבה.
עמק אוואקודאני, מרשים וקצר
בעמק אוואקודאני, התחנה הגבוהה של הגונדולה, אדי גופרית מיתמרים מהאדמה ומוכרים שם ביצים מבושלות בשחור שלפי האגדה מוסיפות שבע שנים לחיים. כדאי לדעת מראש שזו תחנה ולא טיול: יורדים מהגונדולה, מסתובבים באזור התצפית, קונים ביצה שחורה, מריחים גופרית חזק מאוד וממשיכים. זה גם האזור שנוטה להיסגר ראשון כשההר מתעורר.
אגם אשי ושער הטורי
על חוף אגם אשי ניצב שער הטורי האדום של מקדש האקונה, כשרגליו במים, אחת התמונות הכי מצולמות ביפן. מכאן, וגם מהגונדולה, מגיע הסיכוי הטוב ביותר לתפוס את הר פוג׳י במלוא הדרו.
המקדש עצמו מטפס במעלה גבעה מיוערת מאחורי השער, בשביל אבן בין עצי ארז, ושם שקט הרבה יותר מאשר בתור שמצטלם למטה.
אם אהבתם את האזור ואתם רוצים להתקרב להר עצמו, האקונה משתלבת מצוין עם אזור הר פוג׳י ואגם קוואגוצ׳יקו שנמצא מעבר להרים.
הר פוג׳י: מה באמת הסיכוי לראות אותו
כאן צריך להיות ישרים. ההר מתחבא מאחורי עננים בחלק גדול מהשנה, ואפשר לעשות את כל הלולאה, לשלם על הכול ולראות בעיקר ערפל אפור. זה קרה גם לנו.
מה שכן משפר סיכויים: לצאת מוקדם בבוקר, ולהעדיף את חודשי החורף הבהירים על הקיץ הלח. ומעבר לזה, גישה פשוטה: מתכננים את היום סביב האגם, האמבטיה והנוף ההררי, ואם ההר מתגלה זה בונוס ולא הסיבה שבגללה נסעתם.
מתי כדאי לבוא ומה כדאי לקחת
אין כאן עונה גרועה. בקיץ ההרים ירוקים ופריחת ההידראנגאה לאורך המסילה היא מופע בפני עצמו, אבל האוויר לח והנוף למרחקים מטושטש. הסתיו מביא שלכת שהופכת את הלולאה לנסיעה יפה, והוא גם העמוס ביותר, אז מזמינים ריוקאן מוקדם. החורף הוא ההימור הטוב ביותר על נוף פתוח. בכל עונה, אמצע השבוע שקט לאין ערוך מסופי שבוע וחגים יפניים.
ושני דברים קטנים שמשפיעים על היום: מזוודה גדולה והלולאה לא מסתדרות, כי הרכבת, הפוניקולר והגונדולה צפופים, ועדיף להשאיר אותה בלוקר. והאזור הררי וקר יותר מהעיר, אז שכבה נוספת בתיק משתלמת גם ביום שנראה נעים.
בין אם תקדישו יום או יומיים, האקונה תזכיר לכם שיפן יודעת גם לעצור ולנשום.
ואם אתם רוצים שמישהו כבר יסדר את זה ליומיים־שלושה סביב, מסלול אונסן וטבע ב-4 ימים מחבר את האקונה לאגמי פוג׳י בקצב רגוע.
אז מה מושך אתכם יותר, הלולאה עם כל הנופים שלה או ערב אחד ארוך באמבטיה עם ההרים מסביב?
