בפעם הראשונה שהזמנתי אוקונומיאקי בהירושימה חיכיתי כמעט עשרים דקות, והייתי בטוח שהם שכחו ממני. בפועל הטבח עמד מטר ממני כל הזמן הזה ובנה את המנה שכבה אחרי שכבה, בלי למהר, כאילו הוא מרכיב משהו שצריך להחזיק מעמד.
זה בדיוק מה שהוא עשה. האוקונומיאקי של הירושימה הוא לא פנקייק מעורבב, הוא בניין, וזה ההבדל שכל מי שאכל את הגרסה של אוסקה מרגיש מיד.
שתי אסכולות, ומלחמה קטנה ביניהן
| אוסקה | הירושימה | |
|---|---|---|
| שיטה | הכול מעורבב בקערה ואז מטוגן | שכבות שנבנות על המשטח |
| כרוב | מעורב בבלילה | הר גבוה מעל הבלילה |
| אטריות | לרוב לא | כמעט תמיד |
| מרקם | צפוף ואחיד | קליל, עם שכבות מובחנות |
| גודל | בינוני | גדול, לפעמים מאוד |
שתי הערים מתווכחות על זה ברצינות מלאה, ובהירושימה לא קוראים לזה בכלל “בסגנון הירושימה” אלא פשוט אוקונומיאקי, כי לשיטה של אוסקה יש שם משלה.
המסקנה המעשית: אם אכלתם באוסקה וחשבתם שאתם יודעים מה זה, אתם לא. שווה לאכול את שתיהן, ולא באותו יום.
איך המנה נבנית, שכבה אחרי שכבה
זה החלק שהופך את הישיבה מול הטפאן למופע:
בלילה דקה נמרחת על המשטח בעיגול, כמעט כמו קרפ.
הר של כרוב חתוך דק מונח עליה, לצד נבטי שעועית. הכמות נראית בלתי אפשרית, והכרוב יורד לרבע מהנפח כשהוא מתרכך.
פרוסות בשר מונחות מעל, ולפעמים גם פירות ים.
הכול נהפך, וזה הרגע שבו מבינים שהטבח עושה את זה עשרים שנה.
אטריות מטוגנות בנפרד על המשטח, ואז המגדל כולו מונח עליהן.
ביצה נשברת על המשטח, נפרשת, והמנה מונחת עליה.
ולבסוף הרוטב, סמיך וכהה ומתוק מלוח, ומעליו אבקת אצות ולעיתים מיונז ופתיתי בוניטו שרוקדים מהחום.
איפה אוכלים
המבנה של הדוכנים. בהירושימה יש מבנה שלם שכולו קומות של דוכני אוקונומיאקי קטנים, כל אחד עם דלפק לכמה סועדים בלבד. זו החוויה המרוכזת ביותר, וגם המקום שבו הכי קל להיכנס בלי הזמנה. החיסרון הוא שהוא מוכר מאוד ולכן עמוס.
מקומות שכונתיים. מחוץ למרכז יש עשרות מקומות קטנים, לעיתים עם שלט ביפנית בלבד ושישה כיסאות. שם לרוב תמצאו את הגרסה הביתית יותר, ואת השיחה עם בעל המקום.
⚠️ מה שכדאי לדעת על השעות: הרבה מהמקומות האלה נסגרים מוקדם יחסית, וחלקם סוגרים יום קבוע בשבוע. אם תכננתם ארוחת ערב מאוחרת, שווה לוודא מראש.
איך מזמינים בלי לדעת יפנית
התפריט לרוב מבוסס על תוספות, והבסיס זהה. שלוש מילים פותרות את רוב ההזמנה:
סובה או אודון, לבחירת האטריות. סובה הן ברירת המחדל.
ניקו לבשר, איקה לדיונון, אבי לשרימפס. אפשר גם לשלב.
וגם פשוט להצביע על מה שמישהו אחר אוכל, וזה עובד מצוין.
נשארים ללילה בהירושימה?ביטול חינם ברוב ההזמנות
למה בכלל להישאר ללילה בהירושימה
רוב המטיילים עושים את הירושימה כטיול יום: מגיעים בבוקר, פארק השלום, מעבורת למיאג׳ימה, וחזרה. זה עובד, וזה גם מפספס בדיוק את מה שהעיר טובה בו.
הירושימה בערב היא עיר נעימה, לא צפופה, עם סצנת אוכל מקומית שאין לה שום קשר לתיירות. לילה אחד מאפשר גם את מיאג׳ימה בבוקר המוקדם, לפני שהמעבורות מביאות את הקבוצות, וגם ארוחת ערב אמיתית מול הטפאן. הפירוט של האזור נמצא במדריך הירושימה ומיאג׳ימה.
ומי שרוצה להשוות בין הגרסאות ולראות מה עושים באוסקה עם אותם חומרים, ימצא את זה במדריך אוכל הרחוב של דוטומבורי. את התמונה המלאה של מה אוכלים ביפן, מהראמן ועד הקונביני, יש במדריך האוכל היפני.
מה עוד אוכלים בהירושימה
האוקונומיאקי הוא הכוכב, והוא לא לבד. שלושה דברים שכדאי לשלב באותו ביקור:
צדפות. האזור מגדל צדפות בכמויות, והן מוגשות בכל צורה: צלויות על האש, מטוגנות בפירורי לחם, ובחורף גם בסיר. בעונה הקרה הן בשיאן, ובמיאג׳ימה יש דוכנים שצולים אותן מול העיניים.
מומיג׳י מנג׳ו. עוגייה קטנה בצורת עלה מייפל, ממולאת בממרח שעועית אדומה או בשוקולד, ואפויה במקום. זו המזכרת הקלאסית של האזור, והיא נמכרת בקופסאות בכל תחנה. בגרסה מטוגנת, על שיפוד, היא בכלל דבר אחר.
צוקמן. אטריות קרות שטובלים ברוטב חריף, מנה מקומית שאפשר לכוון בה את דרגת החריפות. במזג האוויר הלח של הקיץ בהירושימה זה בדיוק מה שמתאים.
איך זה משתלב ביום בהירושימה
רוב האנשים מקדישים להירושימה יום אחד, ומחלקים אותו בין העיר למיאג׳ימה. הסדר שעובד הכי טוב הוא מיאג׳ימה בבוקר, העיר אחר הצהריים, ואוקונומיאקי בערב.
הסיבה היא המעבורות: בשעות הבוקר המוקדמות האי כמעט ריק, ומהצהריים הוא מתמלא בקבוצות. מי שהופך את הסדר מקבל את שניהם בשעות הגרועות שלהם.
⚠️ וזה בדיוק המקום שבו לילה בעיר משנה הכול, כי מטייל יום נאלץ לתפוס רכבת חזרה בדיוק בשעה שבה הטבחים מדליקים את הטפאן.
שלוש הערות אחרונות
זו מנה גדולה. מנה אחת לאדם מספיקה לרוב האנשים בהחלט, ולפעמים אפילו יותר מדי.
המשטח חם מאוד. הוא נשאר חם כל הארוחה, וזה מכוון. שווה להיזהר עם ידיים ועם שרוולים, ועם ילדים קטנים לבקש צלחת.
ואם יש תור, זה סימן טוב. במקומות הקטנים התור זז מהר, כי כל אחד יושב, אוכל ומפנה. עשרים דקות המתנה זה כמעט תמיד שווה.
