קרב שנמשך שש שניות אחרי טקס של עשר דקות וזה בדיוק כל הסיפור של הספורט הלאומי של יפן
סומו זה הרבה יותר מהתנגשות של שני גברים גדולים. זו דת כמעט, מסורת בת מאות שנים שמערבבת ספורט, פולחן שינטו וטקס מדוקדק. ראינו קרב סומו חי בריוגוקו והיינו מהופנטים, לא רק מהקרבות אלא מכל מה שמסביב: המלח שעף באוויר, שירת הכרוז, התופים. אם אתם בטוקיו בתקופה הנכונה, זו אחת החוויות הבלתי נשכחות של טיול ראשון ביפן.
איפה ומתי מתקיימים הטורנירים
הסומו הרשמי מתנהל בשישה טורנירים גדולים בשנה, שכל אחד מהם נמשך 15 ימים רצופים. שלושה מהם מתקיימים בטוקיו, באצטדיון ריוגוקו קוקוגיקאן, בחודשים ינואר, מאי וספטמבר. השלושה הנותרים מתפזרים: אוסקה במרץ, נגויה ביולי ופוקואוקה בנובמבר. אם התאריכים שלכם נופלים על אחד מהם, שווה מאוד לתכנן סביב זה.
| טורניר | חודש | עיר |
|---|---|---|
| האטסו באשו | ינואר | טוקיו |
| הארו באשו | מרץ | אוסקה |
| נאצו באשו | מאי | טוקיו |
| נגויה באשו | יולי | נגויה |
| אקי באשו | ספטמבר | טוקיו |
| קיושו באשו | נובמבר | פוקואוקה |
הקרבות מתחילים בבוקר עם הדרגות הנמוכות, אבל המתאבקים הבכירים, ה-makuuchi, נכנסים לזירה רק אחר הצהריים, בערך מ-15:30 ואילך. אם אתם רוצים לראות את הכוכבים הגדולים והאווירה במלואה, הגיעו בסביבות 14:00 ותישארו עד הקרב האחרון בערך ב-18:00.
מה קורה בזירה לפני שהם בכלל נוגעים
זה החלק שרוב המבקרים מפספסים, כי הם מחכים לקרב במקום להסתכל על מה שקורה לפניו. המתאבקים עולים לדוהיו, זורקים חופן מלח כדי לטהר את הזירה, רוקעים בכוח בקרקע כדי לגרש רוחות רעות, יורדים לכריעה מול הקווים ונועצים מבט זה בזה. ואז קמים, חוזרים לפינה, מנגבים את הפנים במגבת וחוזרים על הכול מהתחלה.
וזו לא מריחת זמן. הקרב לא נפתח בשריקה ולא בסימן של שופט, אלא כששני המתאבקים מניחים אגרופים על הקרקע ומסכימים ביניהם, בלי מילה אחת, שהרגע הגיע. כל אחד מהם יכול לקום ולדחות את זה, וזו כבר תחילת המאבק על הריכוז. בדרגות הבכירות ההכנה מוגבלת בזמן, ובסופו הכרוז מסמן שאין עוד חזרות, והאולם כולו משתתק.
איך יודעים מי ניצח, ולמה זה נגמר כל כך מהר
החוקים פשוטים להפליא, וברגע שמבינים אותם אפשר לעקוב גם בלי מילה אחת ביפנית. מפסידים בשתי דרכים בלבד: אם חלק גוף כלשהו פרט לכפות הרגליים נוגע בקרקע שבתוך הזירה, או אם יוצאים אל מחוץ למעגל הקש. אין נקודות, אין סיבובים ואין הכרעה לפי יתרון. השופט שבזירה, בגלימה צבעונית ועם מניפה ביד, מפנה אותה לכיוון המנצח, וכשההכרעה גבולית השופטים שיושבים סביב עולים למרכז, מתייעצים לעיני כל הקהל ויכולים להפוך את התוצאה.
וכאן צריך להיות כנים. הקרב עצמו קצר מאוד, ולפעמים הוא נגמר לפני שהספקתם להרים את הטלפון. רוב הזמן באולם הוא טקס והמתנה, ומי שמצפה לספורט רצוף עלול לצאת מאוכזב. מי שמבין שזה טקס, ושהקרב הוא רק שיאו, נהנה מאוד.
כרטיסים: מה לקנות ואיך
יש שני סוגי מושבים עיקריים. מושבי הכיסאות בטריבונה העליונה הם הזולים, ומתחילים בסביבות 3000 עד 4000 ין. הם רחוקים מהזירה, אבל הנוף כללי ומצוין להבנת האווירה. הסוג השני הוא מושבי תיבה, masu-seki, ריבועים מרופדים צמודים לזירה שבהם יושבים על הרצפה. הם יקרים בהרבה, לעיתים מעל 10000 ין לאדם, אבל הקרבה מטריפה.
המכירה נפתחת כחודש לפני הטורניר, ובסופי שבוע ובימי הסיום הכרטיסים נחטפים מהר. קנו מראש דרך האתר הרשמי או דרך נציגות מורשית בארץ. ביום עצמו מוכרים מעט כרטיסים זולים בקופה, אבל זה הימור. ריוגוקו נמצאת במזרח העיר, מרחק קצר במטרו ממרכז טוקיו, והגעה אליה פשוטה.
שימו לב שהלוח, סוגי המושבים ומועדי פתיחת המכירה מתפרסמים מחדש מדי שנה ועשויים להשתנות, ולכן לפני שסוגרים טיסות בודקים את הפרטים מול האתר הרשמי.
כיסא או תא: שתי חוויות שונות לגמרי
ההבדל בין שני סוגי המושבים הוא לא רק מרחק, הוא סוג אחר של יום. בתא יושבים על מזרן שטוח בתוך ריבוע מגודר, בלי משענת לגב, חולצים נעליים ומקפלים רגליים. הקרבה מטריפה, שומעים את החבטה ואת הנשימות, אבל אחרי זמן מה הברכיים מתחילות למחות.
בכיסא בטריבונה יש משענת ומקום לרגליים, ואפשר לשבת בנוחות לאורך כל אחר הצהריים. הזירה רחוקה יותר, אבל רואים את האולם כולו ואת הטקסים מלמעלה, וזו פרספקטיבה שעוזרת להבין מה קורה. אם הברכיים שלכם רגישות או שאתם מגיעים עם ילדים, הכיסא הוא בחירה טובה ולא פשרה.
יום באולם: קצב, אוכל ואווירה
הקרבות נפתחים בבוקר עם הדרגות הנמוכות והאולם כמעט ריק, אפשר לשמוע את החבטות מהדהדות בין הכיסאות, ויש בזה קסם שקט משלו. ככל שהשעות עוברות הדרגות עולות, האולם מתמלא בהדרגה והרעש גדל יחד איתו, ולקראת הקרבות הבכירים הקהל מריע והאווירה אחרת לגמרי. בין השלבים יש טקסי כניסה לזירה, שבהם המתאבקים עולים במעגל בסינרי משי רקומים, וכשיש יוקוזונה מכהן יש לאלוף הגדול טקס משלו.
מותר לאכול ולשתות במושב וזה חלק מהעניין. יש באולם דוכני מזון וחנויות מזכרות, והרבה מקומיים פשוט מביאים איתם אוכל, מתיישבים ומבלים שם את כל אחר הצהריים.
ביקור באורווה ומרק המתאבקים
אם אין טורניר בזמן הביקור, לא נורא. אפשר לבקר באימון בוקר באחת מאורוות הסומו (heya), שם המתאבקים גרים ומתאמנים. חלק מהאורוות פותחות את הדלת לתיירים, לרוב דרך סיור מאורגן עם מתורגמן, ויש כללי כבוד נוקשים: שקט מוחלט, בלי לדבר ובלי לאכול ולשתות תוך כדי. זו הצצה נדירה לעולם סגור.
הביקור הזה תמיד בכפוף לתיאום מראש. הכללים משתנים מאורווה לאורווה, יש תקופות שלא מקבלים בהן מבקרים כלל, ואין להגיע בלי אישור. אורווה היא גם בית מגורים ולא אתר תיירותי, וההזמנה פנימה היא טובה שעושים לכם.
חובה לטעום צ׳אנקו נאבה, המרק העשיר שהמתאבקים אוכלים כדי לעלות במשקל. ברובע ריוגוקו יש מסעדות צ׳אנקו רבות, חלקן בניהול מתאבקים בדימוס. קערה מזינה עולה בסביבות 1500 עד 2500 ין ומספיקה לשניים.
אטיקט בזירה ובסביבה
הסומו ספוג כבוד, וכמה כללים שווים לדעת. בזמן הטקס שלפני הקרב לא צועקים, אבל ברגע ההתנגשות מותר ומקובל לקרוא את שם המתאבק האהוב. אסור לצלם עם פלאש בזמן קרב. אם אתם יושבים במושבי התיבה הצמודים, היזהרו: מתאבק שעף החוצה מהזירה יכול לנחות עליכם ממש. כל זה מתחבר לכללי הכבוד הרחבים של האטיקט היפני.
לפני או אחרי הקרבות שווה לטייל ברובע ריוגוקו עצמו, אחת משכונות טוקיו עם אופי, שבה גם מוזיאון אדו-טוקיו וגם פסלי מתאבקים ברחוב. צאו מוקדם, קחו מים, ותנו לעצמכם להיסחף אל תוך אחת המסורות העתיקות ביותר שעוד חיות ונושמות ביפן של היום.
ומה אתם מחפשים בקרב סומו, את ההתנגשות עצמה או דווקא את הטקס הארוך שמוביל אליה?
