ביפן הרכבות מושלמות, ובכל זאת יש טיולים שבהם ההגה הוא הכלי הכי חשוב במזוודה
בואו נאמר את זה ישר: בטוקיו, בקיוטו ובאוסקה אתם לא צריכים רכב, ואפילו לא רוצים אחד. הרכבות ביפן מנצחות כל מכונית בערים הגדולות ובמסלול הקלאסי ביניהן. אבל ברגע שיוצאים מהמסלול המוכר, להוקאידו הפתוחה, לאוקינאווה הטרופית או לכפרים בהרים, רכב שכור הופך את הטיול מרשימת תחנות לחופש אמיתי. במדריך הזה נסביר מתי שווה לנהוג ביפן, איזה רישיון ישראלים צריכים באמת, וכל מה שחשוב לדעת על הכבישים שם.
הרישיון: מה שכל ישראלי חייב לדעת לפני הטיסה
זה הסעיף הכי חשוב במדריך, כי כאן נופלים הכי הרבה מטיילים. רישיון ישראלי לבדו לא תקף ביפן, וגם תרגום שלו לא יעזור. יפן מכבדת אך ורק רישיון נהיגה בינלאומי שהונפק לפי אמנת ז׳נבה 1949.
והחדשות הטובות: ישראל חתומה על אמנת ז׳נבה 1949, והרישיון הבינלאומי שמנפיקים בישראל הוא בדיוק מהסוג הזה. כלומר ישראלים יכולים לנהוג ביפן בלי שום בעיה, בתנאי שהוציאו את הרישיון הבינלאומי לפני הטיסה. מוציאים אותו בסניפי ממסי תמורת כמה עשרות שקלים ובכמה דקות, והוא תקף לשנה. ביפן נוהגים עם שלושה מסמכים ביד: הרישיון הבינלאומי, הרישיון הישראלי והדרכון. חברות ההשכרה בודקות את הרישיון הבינלאומי בקפדנות יפנית טיפוסית, ובלעדיו לא תקבלו מפתח. את כל תהליך ההשכרה עצמו, חברות, ביטוחים ומחירים, פירטנו במדריך השכרת רכב ביפן.
נהיגה בצד שמאל: מפחיד פחות ממה שזה נשמע
ביפן נוהגים בצד שמאל, כמו בבריטניה, וההגה מימין. רוב הישראלים מתרגלים תוך חצי שעה, כי הכבישים מסודרים, הסימון מצוין והנהגים היפנים מנומסים וסבלניים בצורה שתגרום לכם להתבייש בכביש החוף בארץ.
שני דברים כן דורשים ערנות: הראשון הוא הידיות ההפוכות, כולם מפעילים ויפרים במקום איתות ביום הראשון. השני הוא פניות בצמתים ריקים, שם האינסטינקט הישראלי עלול לגרור אתכם לנתיב הלא נכון. טיפ שעובד: הנהג תמיד צמוד לקו האמצע של הכביש. אם הקו לא לידכם, אתם בצד הלא נכון.
כבישי אגרה, ETC ותחנות המיצ׳י נו אקי
הכבישים המהירים ביפן מעולים אבל יקרים: משלמים לפי מרחק, ונסיעה בין אזורים יכולה להצטבר למאות שקלים. נסיעה מטוקיו לאזור קיוטו, למשל, עולה בסביבות 10,000 ין באגרות בלבד. לכן מבקשים בהשכרה כרטיס ETC, שמשולם אוטומטית במחסומים בלי לעצור, ובודקים אם באזור שלכם יש חבילת אגרה קבועה לתיירים (Expressway Pass), שקיימת בהוקאידו, בקיושו ובאזורים נוספים וחוסכת הרבה.
והנה הבונוס שהופך כל נסיעה ארוכה לחוויה: מיצ׳י נו אקי (michi no eki), תחנות הדרכים היפניות. אלה לא תחנות דלק משעממות אלא מתחמים עם שווקי איכרים, אוכל מקומי טרי, נוף ולפעמים אפילו אונסן. יש יותר מאלף כאלה ברחבי המדינה, והן חלק מהכיף של טיול רכב ביפן.
אז איפה באמת שווה רכב?
הכלל פשוט: כמה שיותר כפרי, ככה הרכב שווה יותר. בהוקאידו המרחקים גדולים, הרכבות מגיעות רק לערים המרכזיות, והנופים בין שדות הלבנדר של פוראנו לאגמים הכחולים נבנו בשביל road trip. קראו עוד במדריך הוקאידו וספורו. באוקינאווה אין רכבות בכלל מחוץ למונורייל של נאהה, ורכב הוא כמעט חובה, כמו שפירטנו במדריך אוקינאווה. גם חצי האי איזו, האלפים היפניים והכפרים המרוחקים נפתחים באמת רק עם הגה ביד.
| אזור | האם שווה רכב? | הערה |
|---|---|---|
| טוקיו, קיוטו, אוסקה | ממש לא | הרכבות מנצחות, החניה יקרה והתנועה צפופה |
| הוקאידו | מאוד | מרחקים גדולים ונופים פתוחים, בחורף רק למנוסים בשלג |
| אוקינאווה | כמעט חובה | אין רכבות באי, הרכב הוא התחבורה המרכזית |
| האלפים היפניים והכפרים | שווה | גמישות בין עיירות שהרכבות מדלגות עליהן |
| המסלול הקלאסי טוקיו קיוטו אוסקה | לא | השינקנסן מהיר, זול יותר ובלי אגרות |
חניה, חורף ואפס אלכוהול
חניה בערים היא הסיבה הכי טובה לוותר שם על רכב: מגרש חניה בטוקיו גובה מאות ין לשעה, ולילה במלון עירוני יכול להוסיף 2,000 עד 3,000 ין ליום רק על חניה. באזורים הכפריים לעומת זאת החניה כמעט תמיד חינם, כולל באטרקציות.
חורף בהוקאידו הוא ליגה אחרת: כבישים קפואים, שלג כבד וראות משתנה. ההשכרות מציידות צמיגי חורף כסטנדרט, אבל מי שלא נהג מעולם על קרח, עדיף שיגיע לאתרי הסקי ברכבת ובאוטובוסים, כמו שהסברנו במדריך אתרי הסקי.
ולסיום, החוק שאין עליו ויכוח: אפס אלכוהול מוחלט. ביפן נהיגה אחרי כל כמות אלכוהול היא עבירה פלילית חמורה, עם קנסות של מאות אלפי ין ועונשי מאסר, והאחריות חלה גם על נוסעים שנסעו עם נהג ששתה. בירה אחת בצהריים פירושה שהרכב נשאר חונה עד מחר.
שורה תחתונה
נהיגה ביפן היא לא תחליף לרכבות אלא השלמה שלהן: את המסלול הקלאסי עושים בשינקנסן, ואת הוקאידו, אוקינאווה והפינות הכפריות פותחים עם רכב. הוציאו רישיון בינלאומי בישראל לפני הטיסה, קחו ETC, עצרו בכל מיצ׳י נו אקי שנקרה בדרככם, וזכרו את שני הכללים: הנהג צמוד לקו האמצע, ואלכוהול ונהיגה לא מתקיימים באותו יום.
